Home / פרקים וספרים חינם / פרק ראשון מתוך "עד שינוסו הצללים"

פרק ראשון מתוך "עד שינוסו הצללים"

השוק המה אדם.
מַרְסֵיאָה דחקה עצמה קדימה בקושי רב, מנסה לפלס דרכה בין הרוכלים גסי הנפש הדוחפים לעברה את סחורותיהם, מצליפים בבהמותיהם ומרעימים בצעקותיהם הקולניות. לשווא ניסתה להתחמק מנטפי הזיעה הקולחים ללא הרף מבגדיהם, מהאבק ומהרפש אשר ביקשו לדבוק בשערותיה.
מה אני עושה פה? שאלה את עצמה שוב ושוב בקוצר רוח.
זה היה יום חם, אחד מימי אב, העונה השחונה והחמה ביותר בשנה. השמש קפחה ביתר שאת ונדמה כי פינות הצל המעטות ביקשו להצניע עצמם יותר מאי פעם. השוק העמוס בדוכני מזון, המה הפעם בסחורה אנושית אשר הובאה מרחוק – רבבות עבדים ושפחות, כבולים זה לזה בכבלי ברזל, מוצעים לכל מאן דבעי במחיר אפסי כמעט.
באפה של מרסיאה נישאו ריחותיהם העזים של התבלינים וביניהם הכורכום, הפרג והסומאק החמצמץ, ומן העבר השני צדו את עינה אריגיה הססגוניים של חנות בדי המשי, אולם סוחר עבדים אשר נעמד בסמוך אליה לא אפשר לה להתרחק.
ביד אחת החזיק בשרשרת ברזל אשר הייתה לפותה סביב כפות רגליהם של העבדים ובידו השנייה הידק את השוט, נכון להצליף בהם אם יעזו להתמרד כנגדו.
"גברת, הסחורה מצוינת!" נפנף בידו וחשף לעומתה את שיניו המצהיבות "האם אפשר להציע לך עבד או שפחה? המחירים נמוכים, אין כל סיבה להתלבט!"
לא! נענעה בראשה בנחישות, אולם הסרסור לא היה מוכן להרפות.
"זוהי הזדמנות פז, גברת! הזדמנות אחרונה, בטרם יעלו העבדים אל האניות המפליגות אל רומא. במקומך לא הייתי מהסס!" הרעיף במילים, כשמבעד לחיוכו נודפת עננה מצחינה. "ברומא, כידוע לך, הביקוש לעבדים עבריים גדול עוד יותר. כאשר יתרוקנו השווקים צפויים המחירים להאמיר ולעלות. לא חבל? זוהי הזדמנות אחרונה, גברת. מי יודע מתי עוד יעלה בידך למצוא עבד שמחירו נמוך ממחירו של סוס…"
צמרמורת חלפה בבשרה לנוכח ההשוואה, אך כאשר השגיחה במבטו הבוחן כפתה על עצמה להתנער וליישר את גווה, כראוי לאישה בעלת מעמד שכמותה.
מה לי ולעבדים נוספים, ביקשה לרמוז, די לי באלו שכבר משרתים בביתי וכי ראוי לי להחליף דברים, ככה סתם, עם רוכל בזוי שכמותך?
נכונה הייתה להפנות לעברו את עורפה ולהמשיך הלאה, אל עבר אריגי המשי הססגוניים, אולם צליל השוט הקורע באוויר גרם לנשימתה להיעצר. זו הייתה אחת השבויות אשר העלתה את חמתו של רוכל העבדים כאשר זעה ממקומה. כל שביקשה היה להקל במידת מה על כפות רגליה הדואבות. ללא היסוס הצליף הלה בשוטו על כפות רגליה היחפות, עד אשר התפתלה מכאב למרגלותיו ויללה פרצה מפיה.
מרסיאה נשכה שפתיה בחלחלה, כשחמלה מציפה את לבה וכעס הולך וגואה בה כלפי האיש חסר הלב. כמעט והתפרצה כנגדו כדי להסותו, אולם ברגע האחרון התעשתה, מודעת לכל אותן זוגות עיניים העוקבות אחר תגובותיה, ושיוותה לפניה הבעה אדישה ומנוכרת ככל שניתן.
התעכבותה של מרסיאה אל מול דוכנו פורשה על ידו כהתעניינות מחודשת וליבתה בשנית את שידוליו.
"ובכן, שבת לפקוד את סחורתי, גברת, מבטיח אני שלא תצאי מפה בידיים ריקות. לא קיים איש אשר יתאכזב. בחורים חסונים הם אלה והנערות מנערות ירושלים, טיבן לא יסולא בפז, חרוצות הן ויעילות כמו שדות."
משהזכיר את ירושלים, הוצפו פניה בחיוורון עז.
אך חודשים אחדים עברו מאז שפרץ טיטוס עם צבאו את שערי העיר ודן את כל תושביה לשכול, לחורבן ולמוות, ועדיין עובר בה הרטט. השמועות מיהרו לעשות כנפיים והגיעו עד לקיסרין, נישאים בפי כול, מעוררים השתאות וגיחוך כאחד – עד כמה סכלים הם בני ירושלים, כאשר הרהיבו עוז לעמוד כנגד הצבא הרומאי החזק בעולם?
עתה הביטה באריכות בפנים המיוסרות של אותם אומללים, שלא רק שראו את החורבן בעיניהם אלא גם חירותם ניטלה מהם. אף אחד מהפרצופים הגרומים והכחושים שממולה לא ההין להציץ לעברה. מכווצים היו, שחוחי כתפיים, מרכינים ראשיהם על גבי זרועותיהם בייאוש, טרוטי עיניים, המבקשים להדחיק מעיניהם את מראות ההשפלה והלכלוך. על זרועותיהם החשופות בלטו סימני מלקות השוט וכתמי דם שטרם הספיקו להקריש. עיניהם הנפוחות והכבויות העידו על ייסורים מתמשכים של רעב ועייפות.
דמעות ביקשו להציף את עיניה, אולם משמעות תגובותיה עלולה הייתה להעמיד אותה בסכנה.
לא, אין בכוחי לשאת זאת! אמרה לעצמה ורגליה ביקשו לשאתה משם אל ביתה המרווח, אל גינותיה הנאות, המציעות בשפע את פריין, ואל משרתיה השקטים והמוכרים, הרחק מההמולה ומהרעש, אולם דבר מה יוצא דופן משך לפתע את תשומת לבה.
היה זה שקיק. שקיק עור הקשור על צווארה של אחת השפחות, אשר שוליו היו רקומים בעדינות. כל כך מוכר היה מראהו עד כי לא יכולה הייתה לעצור עצמה מלהתקרב אליה, אל אותה צעירה המרכינה ראשה מעל זרועותיה, ספק רדומה ספק ממלמלת לעצמה ללא הרף, ולבחון אותו מקרוב.
הרוכל השגיח בהתעניינותה של מרסיאה ועט על ההזדמנות כמוצא שלל רב.
"בחירה מצוינת, גברת! התרצי לדעת עד כמה…" הרעיף במילים, אך מרסיאה לא טרחה להקשיב. מרותקת הייתה למראה השקיק אשר הוסיף להסעיר את רוחה, מבלי שתדע מדוע. לשווא ניסתה לדלות את אותו בדל זיכרון חמקמק, עד אשר מצאה עצמה שולחת את ידה לעבר השקיק, כמבקשת לקורעו מהצוואר שסביבו היה כרוך.
"לא!" נשמעה לעברה יללה מקפיאת דם וזוג עיניים קרועות מאימה ננעצו בה בנחישות.
הרוכל האדים מכעס וללא שהות מיהר להצליף בשוטו על רגליה של הסוררת, עד אשר נמלטה מפיה זעקת כאב. אף על פי כן לא ניאותו אצבעותיה להרפות מהשקיק שלצווארה.
"חצופה שכמותך!" סינן לעברה בזעם והפליט יריקה, "רע ומר יהיה לך, שפחה בזויה, על שהעזת להחציף פנים אל מול הגברת!" וכבר ידו מורמת להצליף בה בשנית.
"עצור!" הרימה מרסיאה את ידה לעברו, כשעיניה מרותקות לפני הנערה.
"מניין לך זה?" פנתה לעברה בעברית, בנימה רכה ככל שיכלה, אולם הנערה נותרה דוממת, כשבעיניה ניכרת שנאה יוקדת ואצבעותיה ממשיכות להיכרך סביב השקיק בהידוק.
"עזבי אותה גברת" ניסה הסוחר לשדלה, "סוררת שכזאת ראויה לכמה מנות הגונות של מלקות בטרם תהיה מסוגלת לעבודה. בינתיים, מוכן אני להציע לך אחרת, כנועה יותר".
כאשר ראה כי מרסיאה איננה מסירה עיניה ממנה, שינה את טעמו.
"יש לה טעם טוב, לגברת. אכן לא תמצאי שפחות טובות מאלה. עקשניות הן נערות ירושלים וזוהי סגולתן, מיטיבות הן בכל מלאכות הבית, צייתניות ונאמנות, יש רק צורך לחנכן. יהיה עליה לטעום מדי פעם את טעם השוט ולא תהין שוב לפצות פה".
מרסיאה לא יכלה לסבול עוד את רברבנותו.
"שקיק העור" רמזה לו, "די לי בו".
"שקיק העור?" התפלא הסוחר, "אין בעיה, תקבלי אותו תמורת שלוש איסראות" שלף תער חדה מכיסו וביקש להתיר את השקיק מצוואר הצעירה.
"לא!" נשמעה היללה בשנית והיא קפצה על רגליה, תוך שקשוק כבלי הברזל, והידקה ביתר שאת את אחיזתה בשקיק. נדמה כי העמידה הממושכת הייתה כרוכה במאמץ רב ואף על פי כן לא נרתעה מהכאב, נשכה את שפתיה וקיבלה את ייסוריה בשתיקה.
מרסיאה עצרה את נשימתה ונדהמה מהעקשנות ומאומץ הלב הבלתי צפוי. מי היא זאת? תהתה, האם בת עניים היא, מהמעמד הנחות או בת טובים אשר ירדה מגדולתה?
"כלבה בת כלבה!" סינן הרוכל בין שפתיו, "אם לא תביאי לי את הדבר הזה שלצווארך, אחתוך אותך ואת בשרך אזרוק לכלבים!" אמר וכיוון לעברה את הפגיון שבידו, כשעיניו מזרות אימה.
הצעירה התכווצה על מקומה, בחנה את מרסיאה באישוניה הקפואים ולא ניאותה להסיר את ידיה מצווארה.
"אין צורך, אקנה אותה מידך" פסקה מרסיאה, "גם אותה וגם את השקיק שלצווארה. כמה איסראות שווה ערכה?"

לאחר שנפטרה ממנו ומטורדנותו, מיהרה מרסיאה לקשור את שרשרת הברזל הכבולה לרגלי הצעירה אל גלגלי מרכבתה. ידוע ידעה היטב כי גרירה כזאת כרוכה בייסורים ובסבל ללא נשוא, אולם כיוון שכך נהגו הבריות וכך ציפו ממנה כל סובביה, הבוחנים את מעשיה בכל עת, סילקה מעליה את הספקות ועשתה זאת באין ברירה.
רגע לפני שהאיצה בסוסה לצאת אל הדרך, חשה צורך לשלוח מבט נוסף אל עבר הפנים הכחושות שמאחור. זוג העיניים כיבדו אותה בשנאה יוקדת ומרסיאה עצרה את נשימתה.
בבת אחת הלם בה הזיכרון.
עתה זכרה בוודאות מתי ראתה את השקיק לראשונה.

About הדסה קלוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים